גיל שנתיים "המופלא"

גיל שנתיים מכונה לעיתים קרובות "גיל שנתיים הנורא" בשל הטנטרומים המצויים בו. למי שעוד לא מכיר את התופעה המרהיבה, טנטרומים הם מעין התפרצויות של הילד שנחוות לנו המבוגרים כ"לא פרופורציונליות". הטנטרום יכול לבוא לידי ביטוי כהתקף זעם או בכי, צעקות, קללות או מכות, השטחויות על הרצפה וכל דבר שיגרום לכם לרצות להיקבר מתחת לאדמה כשהילד המתוק שלכם יעשה את זה בציבור.

ולמה אם כך אני מתעקשת לקרוא לזה גיל שנתיים "המופלא"? כי מעבר להתנהגות הקצת פסיכית הזאת, מסתתרת תופעה פסיכולוגית מדהימה. בגיל שנתיים הילד שלכם מתחיל לבנות את זהותו העצמית. הילד מבין כי הוא נפרד מהוריו, שיש לו כוח להשפיע על עצמו ועל העולם. הוא מתחיל לבנות את הייחודיות שלו, את מה שיעשה אותו למי שהוא כאדם בוגר. טנטרום בעצם מבטא את העובדה שיש לילד שלכם רצונות ומשאלות משלו. האין זה מרגש?

למה זה קורה?

הילד התחיל לגלות את עולם העצמאות, אך ממשיך לחוש מגבלות מסוימות, מהעולם ומצדכם. כשהילד חווה גבול, הדבר מעורר בו כעס, תסכול, אכזבה, חוסר ביטחון, ועוד הרבה רגשות עזים ולא נעימים. טנרטומים יכולים להתפרץ גם כתגובה לרעב, עייפות או מצב אורגני אחר. בתגובה לרגשות העזים הילד יוצא מויסות והתנהגותו מפחידה לא רק אותכם אלא גם את עצמו. הדרך בה תבחרו להגיב לטנרטום תשפיע ראשית על המשך הטנטרומים שלו, ושנית ויותר חשוב מכך, על תהליך בניית זהותו העצמית.

אז איך מגיבים לזה? קודם כל – מרגיעים את עצמנו!

העיקרון הכי חשוב הוא שתשארו מווסתים בעצמכם. במהלך טנרטום הילד יוצא מכלל ויסות, והדרך בה אתם מגיבים מלמדת אותו על ויסות עצמי. בעצם, אתם מהווים מודל הורי לדרך המיטיבה להגיב בזמן שיוצאים מויסות. על כן, קחו נשימה עמוקה וזכרו שמדובר בשלב התפתחותי בריא וחשוב! אל תנסו לכעוס, להעניש, לעצור את הטנטרום או לדבר לילד בהגיון, זה לא יעזור במקרה הטוב ויחמיר את המצב במקרה השכיח. אם מאוד קשה לכם להישאר מווסתים, נסו להתרחק ממנו במידת האפשר ולחזור לאחר כמה נשימות. אם תוך כדי הטנרטום הילד מפגין אלימות כלפיו או כלפיכם, עצרו את ההתנהגות. כשההתקף עובר נסו לחשוב עם עצמכם למה זה כל כך מוציא אותכם מוויסות, איזה רגשות זה מעורר בכם? חשוב לעשות את התהליך הזה עם עצמכם על מנת שתצליחו להישאר ליד הילד בטנרטום הבא, בכדי להעביר לו את המסר שגם במצבי קיצון אתם שם בשבילו.

ואיך מגיבים לילד?

לאחר שוויסתתם את עצמכם, אמרו לילד משפט קצר המתאר את הרגש אותו הוא חווה, ואמרו לו שאתם כאן כשהוא ירצה/יצטרך אתכם. "אני רואה שאתה כועס מאוד וזה בסדר, אני כאן אם תרצה אותי". אם הילד התפרץ בגלל גבול שאתם הצבתם, אל תכנעו לבקשה, ואל תנהלו משא ומתן לגביה. היציבות והעקביות שלכם חשובות מאוד עבורו.

תיאור הרגש של הילד או "שיקוף" בשפה המקצועית, חשוב תוך כדי הטנטרום מכיוון שכך הילד לומד להכיר את רגשותיו ולתת להם שם. לאחר ששיקפתם את הרגש, תאמרו לו כי אתם שם כשהוא ירצה אתכם. וזהו. כשההתקף עובר, שבו ודברו על מה שהוא הרגיש בצורה רגועה יותר, דברו על מה היה הטריגר לכעס ואיך ניתן למנוע או להתגבר על כך בפעם הבאה.

בהרצאה ( שם ההרצאה וקישור ללוח ההרצאות ) נדבר על הרגשות שטנטרומים מעוררים בנו כהורים, תקבלו כלים ספציפיים יותר לוויסות עצמי ולוויסות הילד. נתאר שיקופים אפשריים בזמן טנטרומים ונדמה שיחה לאחר טנטרום שתאפשר עיבוד של הסיטואציה עבור ההורה והילד כאחד.